משתחררת מאגירה כפייתית

לא קראתי מעולם את סוד הקסם היפני, אבל אני מרגישה שבשנה האחרונה אני חיה את סודו.

מאז ומתמיד הייתי אגרנית. אני אוהבת דברים וחפצים יפים, אספנית של בגדי וינטג’ של סבותיי, אוהבת ללכת לירידי יד שנייה, אספנית ריהוט מהרחוב, פריקית של repurposing – לייעד מחדש חפצים לצורך אחר ומעניין.

אצלי במשפחה זה כנראה תורשתי… סבתי שמרה כל חוט שפרמה מבגד ועד היום הפריטים הכי שווים בארון שלי הם ממנה. הדור השני לשואה …(אבא שלי) לקח את זה לרמה מקצוענית של ממש. עם כל ילד שעזב את הבית התפנה בו עוד חדר לאוספים. שנים שהוא דוחה לפנסיה את המיונים, לשמחתי זה סוף סוף קורה השנה (מזל טוב, אבא! אוהבת אותך!)

כזאת אגרנית אני שכשלפני כשנתיים סבתי האהובה עברה לבית טיפולי נתבקשתי לבוא ולטפל בארון שלה. מאז ומעולם אהבתי את הארון שלה וקיבלתי ממנה המון בגדים שהם עד היום ההיי לייט של הארון שלי. כשהתחלתי לפנות גיליתי שם שמלות של משכית, פריטי וינטג’ נדירים, ושמלות יפהפיות שהיא עצמה תפרה שלמרות שלא התאימו לי בשום צורה – לא יכולתי למסור אותן. אז אגרתי…

אני מניחה שהתכונה הזו יכולה להיות משותפת להרבה סטייליסטיות. הרי היכולת לזהות פריט שווה היא אחד מהכלים הרבים בסט הכלים שלנו. אבל הרגשתי בשים האחרונות שזה קצת חצה את הגבול.

הרגשתי שהבית התחיל לסגור עליי,

שבארון אין כבר מקום בכלל לראות מה תלוי בו,

שנהייתי מאסטרית של מקומות איחסון

ובגדול – הרגשתי פשוט חנוקה.

מי שלומדת מאיתנו סטיילינג , בין אם אישי או מקצועי מקבלת סדרה של תרגילים שמטרתם ללמד עיקרון פשוט מאד: Less is more.

את לא צריכה עוד בגדים, את רק צריכה את הבגדים הנכונים בארון שלך.

מסתבר שככל שאנחנו קונות יותר בגדים, אנחנו מרוצות פחות מהארון שלנו כי זה לא הבגד לכשעצמו שגורם לנו להרגיש טוב אלא מי שאנחנו בתוכו. וכשחיים בתחושה המתמדת הזו של אין לי מה ללבוש, אנחנו חיות כל הזמן את החסר. מה אין לי.

הפכנו להיות עכברי מעבדה של חברות האופנה והקניונים.

כל המסרים מסביבנו מעוצבים לגרום לנו להאמין שאנחנו לא מספיק. לא מספיק טובוץ , לא מספיק רזות, אין לנו מספיק בגדים, חייבים עוד ועוד ועוד.

אז אנחנו קונות.וקונות. ובאותה נשימה ממשיכות להתלונן שאין לנו.

אחד התרגילים שאני הכי אוהבת בקורס שלנו (ואני מודה שזה תרגיל לנועזות בלבד, כאלה שמוכנות להתעמת עם השדים של מי באמת מנהל את הארון שלהן) נקרא אתגר הקולב. בגדול, זה תרגיל שדרכו את עוברת על כל הארון שלך אבל כל הארון, חייבת ללבוש כל פריט שנמצא בו לפחות פעם אחת לפני שאת חוזרת על פריט. רב הנשים לא מסוגלות בכלל לחשוב על זה כי אז מה יהיה על פריטי החריש שלי..? אבל מי שמעזה ועושה מגלה דבר מדהים על הארון שלה:

יש בו מספיק בגדים! הרבה יותר ממה שנחוץ לה.

עוד דבר שמגלים כמה שבועות בתוך התרגיל הזה זה כמה יצירתיות יש לך כשאת נדרשת ללבוש בגדים שאת לא רגילה אליהם.

בשנה האחרונה אני נמצאת בתהליך של ניקוי מ STUFF . מפנים מהבית שלנו הרבה שטויות שאגרנו (“בטוח נצטרך את זה יום אחד…” , “חבל לזרוק”) כי הבנו שעוד חפצים לא יעשו אותנו מאושרים, הם רק גורמים לנו ליותר עבודה. לאט לאט עבודת הפינוי הגיעה גם לארון שלי. כי בעוד שאני אוהבת לאגור דברים יפים (שלא יזרקו לחינם, כך אני חושבת לעצמי) זה התחיל להרגיש כמו משקולת ולא כמו אוסף מגניב. אז בחודשים האחרונים התחלתי לרוקן מהארון שלי את כל הבגדים שאני לא לובשת. בהתחלה זה היה קל. בהמשך זה התחיל להיות יותר מורכב כי מצאתי את עצמי כאחרונת התלמידות שלי מספרת לעצמי סיפורי סבתא למה אולי “מתישהו” אלבש את זה. בשלב האחרון , אליו הגעתי לפני כמה ימים, התאהבתי כל כך בתהליך הזה שנהייתי סלקטורית קשוחה למדי – כל בגד שמדדתי ולא יצאתי איתו מהבית יותר מפעמיים – יוצא מהארון שלי!!

התוצאה היא שהארון שלי נהייה כל יותר מדוייק,

כל כך מהיר להתלבש בבוקר ואני מהממת בכל בגד שיש בו.

ומה עשיתי עם כל הבגדים שהוצאתי מהארון?

מיינתי, כיבסתי, גיהצתי, תליתי ועכשיו אני מזמינה אותך למכירת יד שנייה מהארון שלי ושל איילת וליטל ופאשיוניסטות נוספות.