טריני וסוזאנה היו המורות שלי והמנטוריות שלי בפורמטים השונים של התוכניות שלהן בעולם ואני חבה להן רבות מההתפתחות המקצועית שלי. נשבתי במבטא הבריטי, בישירות העוצמתית שלהן, ביכולת שלהן לתמוך ולהעצים בזמן שהעבירו ביקורת חמורה ביותר כך שהן בנו אצל הלקוחה/משתתפת/ מצולמת אמון והתמסרות לתהליך. טריני וסוזאנה נטעו בי זרע לפני עשור שצמח והתפתח והוביל אותי לחקור ולנסח את השיטה האסטית שלי. את השיטה שפיתחתי אני מעבירה לנשים יום יום, מתוך תחושת הגשמה ושליחות על זה שיש לי את הזכות והיכולת להקנות כלים להעצים נשים בכל מצב בחייהן.
אחת התכונות שמאד הערכתי בצמד הוא שהשימוש באופנה בתוכניות שלהן היה אמצעי ולא מטרה. כלומר, נשים “אמיתיות” לא אמורות להיות אייקוניות של אופנה אלא להשתמש באופנה, במראה החיצוני ובבוסט של הביטחון העצמי כדי לקדם אותן בדברים שבאמת חשובים בחיים שלהם. סטייל לא בהכרח קשור לאופנה. סטייל קשור ביכולת של כל אישה להבין את עצמה ואת גופה ולכבד את עצמה מספיק בשביל להתלבש בצורה שמכבדת את נתוני גופה ואת אישיותה. הווה אומר לא ללבוש שחור כי “זה מרזה” ו “זה מתאים להכל” (זה לא!) אלא ללבוש שחור אם זה מייצג משהו מהאישיות שלך (דרמטיות, גותיות, מלנכוליה וכו’) וגם: לא ללבוש סקיני כי כולם לובשות וזה מה שיש בחנויות אם יש לי ירכיים עבות. הרעיון הוא שכשאת לבושה בהתאם למבנה גופך ואישיותך בצורה הולמת, אין נכון ולא נכון. את לא חייבת להתאים לצו אופנה (אם כי מידה מסויימת של עדכנות נכון בעיניי לכל אישה, ברמת התדמית) ואף אחד לא יוכל להרים גבה על מלבושייך כל עוד הם נכונים לך באופן אישי.
התחושה הקשה ביותר היתה שבניגוד לאג’נדה המוכרת שלהן, הן קידשו בתוכנית אופנה וגלאם שלא קיים ברחוב הישראלי היומיומי וגם אין זה מקומו. אופנה היא פקטור תרבותי וחיי היומיום בישראל פיתחו ז’אנרים אופנתיים שהם לא “גלאמריים” בעליל. יש לנו בארץ אופנה מצויינת, מעצבים מוכשרים ומוכרים בעולם וגם כמות נכבדת של מעצבים צעירים שאינם מוכרים אבל שום דבר מהאופנה הישראלית הוא לא משהו שהצמד מכיר (הם בהחלט יכלו להערך לכך, אבל זה עניין אחר). האקלים הישראלי, הטמפרמנט, הצבריות, תנועות נוער, זיכרון קוקטיבי, רב תרבותיות you name it. כדי לתת למישהי כלים שתתלבש בצורה שהיא גם מחמיאה וגם מביעה משהו מעצמה, חייבים לעשות את זה בתנאים שלה. בתקציב שבדרך כלל עומד לרשותה, בהתחשב במקומות אליהם היא מתלבשת והרעיונות אותם היא רוצה להעביר. בזה התוכנית נכשלה אבל עיקר האכזבה שלי מקורה בעובדה שהם חטאו לקריטריונים אותן הם יצרו בעצמם. הרי אין ספק שהצעירה, בת למהגרי עבודה, שהשתתפה בתוכנית ניראתה מצויין, אבל אין שום דבר במה שהיא עברה ואיך שהיא הצטלמה שיכול לשמש השראה לבנות גילה.
כששמעתי על הכוונה לצלם פורמט ישראלי עם הכוכבות המקוריות לא היתה מאושרת ממני. כבר היינו עדים לנסיונות של התעשייה המקומית ליצור תוכניות סטייל אבל הם כולם היו טפלים ומתנשאים בעיניי. הבולט שבהם היה, כמובן, “המהפך” שהצמיח את סנדרה רינגלר למעמד של כוהנת סטייל בלי שום הצדקה. לא צריך להיות עילוי בתחום הסטייל כדי להצליח להלביש אישה שרגילה להזניח את עצמה בשמלת ערב, לעשות לה מניקור, עיצוב שיער, איפור מקצועי ולאבזר לעילא ושהיא תראה טוב. אבל זה לא אמין, חיזוק הביטחון העצמי על ידי שיפור המראה החיצוני מעולם לא נראה זול כל כך. אף שאני חובבת תוכנית מהפך, התוכנית ההיא תמיד היתה מגוחכת בעיניי והשרישה אצלי את הדיעה שריאלטי ישראלי לא יכול להיות מוצלח (טוב, נו, אולי חוץ מהאח הגדול).
בעיניי, התוכנית ששודרה ביום חמישי האחרון לא היתה אלא “המהפך עם טריני וסוזאנה”. הרגשתי שהם לא באמת קשובות לצרכים האמיתיים של המשתתפים, כמו בתוכנית המקורית של ה BBC, אלה מגיעות עם האג’נדה שלהן לאיך אישה צריכה להראות. גם כאן – זו לא חוכמה להלביש אישה בשמלה, לאפר, לעצב ולאבזר ושהיא תראה טוב. אבל מה מתוך זה היא תקח לחיים האמיתיים שלה כך שהיא תרגיש מספיק נוח עם עצמה? כנראה שלא הרבה. חסרה לי ההדרכה שהן יודעות לתת וההקשבה החיונית כל כך לתהליך כדי ליצור מראה שהיא מרגישה בו נשית ויפה ובוטחת בו ומשדרת את זה החוצה. אי אפשר להפריד בין גוף לנפש ולהלביש אישה רק לפי נתוני גופה כאילו היתה דוגמנית המצטלמת למגזין. זה בדיוק ההבדל ביני כסטייליסטית אישית לנשים לבין מי שעיסוקה הוא סטייליסטית בתעשייה. במקצוע שלי (וגם של טריני וסוזאנה, לפחות כמו שאני “התחנכתי על ברכיהן”) יוצרים מראה שלוקח בחשבון את כלל הצרכים, היינו; את הנתונים האישים, מבנה הגוף, גובה, חזה, צבעים מצד אחד ואת האישיות, אורח החיים והמסר הנכון לאותו אדם מצד שני.
הביקורת הקשה שהטיחו השתיים בנשים שפגשו “במקרה” בשוק הכרמל (המשתתפים נבחרו בקפידה ועברו אודישנים לתוכנית) היא סימן ההיכר שלהן וזו שהפכה אותן לבריטיות הכי לא פוליטקלי קורקט שיש. הביקורת בתוכנית היתה ב 100% מהמקרים מוצדקת ונכונה. אין ספק שהרחוב הישראלי מלא ב”טעויות” אופנה, וכשאני כותבת טעויות אופנה איני מתכוונת ללבישת טרנד מהעשור הלא נכון אלא ללבוש וולגארי, צמוד, חושפני, מוגזם מידי, טרנדי מידי או לחלופין משעמם מידי, כהה מידי וגדול מידי. זה נחמד שמישהי (שהיא לא אני) מסבירה לאישה המתקרבת לגיל 60 למה זה לא מגניב שרואים לך את הפטמות דרך שכבות שקופות של תחרה. או למה זה לא מגניב ואפילו די פתטי שאישה מתלבשת כמו הבת שלה בשנות העשרים לחייה. אין ספק שישראל היתה יכולה להרוויח מהמומחיות של השתיים, אבל הפורמט הדביק והמהיר הפך את התוכנית לעוד תוכנית ברבור לא מעניינת. התהליך המדהים שהן יודעות לנצח עליו ושהוא בעל ערך למצולמת ולקהל, נשאר ב BBC.
כנראה שזהו פועלו של מכבש הפורמטים המנצנץ של מערכת הרייטנג . מאכזב. ההפסד הוא כולו שלנו.
אני מודה שכבר בפרומואים לתוכנית הרגשתי אכזבה מסויימת מאיך שהן התבגרו מבחינת סגנון. סוזאנה נראית נהדר אבל כל שמלות הערב שלבשה היו לא מחמיאות בלשון המעטה. השמלה שלבשה להקרנת הפרק הראשון (בראיון לג’ייסון דנינו) היתה קצרה מידי, צמודה מידי וביחס ליכולות שלה משעממת מידי. טריני היתה לבושה מקסים, ססגוני ומרתק אבל הופתעתי מכמות הבוטוקס שניפחה את פניה. קצת מאכזב לאור הסתירה בין לקבל את עצמך והמראה שלך לבין ניסיון למחוק את סימני הזמן. אני אהיה מאד עדינה אם אני אומר שהיא ניראתה כמו בובת שעווה שרירנית של עצמה.
קיויתי שהתוכנית תעלה את המודעות לצורך בבניית תדמית טובה ומלאת ביטחון עצמי ותעשה לי יח”צ טוב
אבל אני מרגישה שישראל הפסידה את טריני וסוזאנה.
נותר לי רק להתנחם בעובדה שהן הרוויחו כאן מספיק כסף בשביל להיות שגרירות של רצון טוב של ישראל בעולם.
לפוסט הזה יש 8 תגובות
אין ספק שההפקה כולה צועקת:”עשו אותי בחצי שקל”, זה מקומם ומרתיח, עד שהן הגיעו לכאן, מישהו מה זה התקמצן, אפילו את הבגדים המעאפנים שהם לובשים, לא נתנו להם במתנה, בעצם טוב שכך. למה לעזאזל ילדונת מתוקה בת 17 צריכה לקחת את הבגדים האיומים שבהם הלבישו אותה?!
חוץ מזה אני מקווה שראו אותה בכוכב נולד, כי היא שרה מאוד יפה.
אני מסכימה עם כל מילה. יצאתי מאוד מאוכזבת מהתכנית. חבל!
כן… גם עבורי היתה זו אכזבה רבתי
הצורה שהלבישו בה את הנשים היתה נוראית ברמות!
האישה בטורקיז היתה השיא לדעתי, עשו ממנה דודה משנות ה- 80
מסכימה עם כל מילה ומילה – לגבי הבוטוקס, לגבי האכזבה לראות איך הן בגרו,
ולגבי האכזבה מהפורמט והתרגום שלו לישראל. הייתי מעדיפה שיקחו דמות אחת בלבד ויעבדו איתה, זה היה מלמד הרבה יותר ממש שקורה בפועל.
הן נראות מאוד זקנות דווקא בגלל מה שהן בוחרות ללבוש ולהזריק לפנים. אני חושבת שהמחשופים שהיו פעם חיננים, בגילה של סוזנה, הם כבר על גבול המגוחכים.
אני מסכימה איתך ועם הכותבת אתי. ציפיתי שיקחו אישה אחת ויעברו איתה את התהליך ולא 20 אנשים ב- 20 שניות.
בתוכנית האנגלית תמיד היה כתוב ליד הבגד מאיזו חנות הוא נרכש. מהראיון שלהן ב”לאשה” הבנתי שהן הביאו בגדים מחו”ל בגלל הזבל שיש פה בחנויות, ואני מסכימה איתן. בתור אחת שהיא לא מידה 38, קשה לי למצוא בגד נשי ויפה שהוא לא שק עם רקמה ו/או שחור. הבגדים פה ברשתות הבינלאומיות שונים בתכלית מבחינת סגנון ומידות מארצות אחרות. בחו”ל הייתי קונה ב- H&M אפילו בלי למדוד, ופה לא מצאתי בגד אחד מאז שנפתחה החנות. מה לנו ולחנות מלאה שמלות “לנשף”??? בזארה בחו”ל הקולקציה שונה כ”כ ממה שיש בארץ, שאני חושבת שהקנייניות פה קונות בשביל עצמן את הבגדים ולא לציבור הרחב.
התוכנית היתה משעממת. הראיון עם ג’ייסון דנינו-הולט היה ‘להקיא ממנו’ ומיותר לחלוטין. מעניין מה הן יעשו בתוכנית על הדתיות. אולי משם תבוא הישועה. שם בטוח לא יהיו ג’ינסים קרועים.
בהחלט מסכימה עם כל מילה, כדי לקצר אגיד שהייתי שמחה אם היו מצלמים סדרה נוספת עם הפורמט שהיה בבי.בי.סי, הפורמט שהם הציגו כאן דומה למה שהן עשו בארה”ב ,די נמאס עם הריאלטי האמריקאי הלעוס והשטוח.
התאכזבתי מאוד ולמרות זאת אני מצפה לפרק הבא בתקווה שיהיה קצת יותר דומה למה שאנחנו מכירות מטריני וסוזאנה.
סליחה זהבה אבל אני הייתי מעוניין להגיב לך אני ממש לא רוצה להידחף לשיחה המעניינת שאתן עורכות פה אבל אני חש בצורך התערבות,את באמת חושבת שהקיצור של הסידרה יעזור פה,כי באמת יש קצת הסתייגות כבר מהעולם של הסדרות האמריקאיים אבל עדיין לעבור כבר למשהו חדש ושוב אמריקאי אני לא בטוח אם זה יועיל במשהו.
האמת לגבי אופנה ישראלית היא שישנם המון דברים מדהימים כיוון שמעצבים ישראלים שלנו מאוד מוכשרים! אך זה יקר.. ומה שכלל אוכלוסיה עושה (במיוחד בני נוער, חיילים וצעירים) הם קונים דברים אוניברסליים שבכל חנות במחיר סביר..